הפסוריאזיס שלי

״הרגשתי איך לאט לאט אני חוזרת לחיים״

הגננת יפית אדלר ישח נאלצה להיפרד מילדי הגן ולפרוש אחרי 30 שנה בגלל דלקת מפרקים פסוריאטית שליוותה את הפסוריאזיס שלה. אחרי שמצאה טיפול מתאים הגיעה ההתאוששות, עד שלבסוף הצליחה להתאחד מחדש עם הילדים שכל כך התגעגעה אליהם

כ-30% מחולי הפסוריאזיס עלולים לפתח דלקת מפרקים פסוריאטית, מחלה שאם לא מטפלים בה, עלולה לשחוק את המפרקים ולגרום למגבלות ולכאבים. זה בדיוק מה שקרה ליפית אדלר ישח, חולה בפסוריאזיס שעבדה כסייעת בגן במשך 30 שנה ונאלצה לפרוש בגלל הכאבים העזים שגרמה לה דלקת המפרקים.

״התחילו לכאוב לי מאוד הרגליים והגעתי למצב שהיה לי כבר ממש קשה ללכת״, היא נזכרת. ״הייתי מלווה את הילדים בהסעות באוטובוסים, ולא הצלחתי לעלות ולרדת במדרגה של האוטובוס. לא הבנתי מה קורה. הייתי מגיעה הביתה מהעבודה ולא עושה כלום עד למחרת. מתקלחת ונכנסת למיטה עד הבוקר, שיהיה לי כוח לעבוד. קשה לעזוב עבודה אחרי 30 שנה. האהבה לילדים והקשר איתם לא נגמרים כשמתחיל לכאוב״, היא מספרת.

הרופאים גילו שלצד הפסוריאזיס, יפית סובלת גם מדלקת מפרקים פסוריאטית. ״ברגע שהיה לכאב שלי שם –  התחיל הטיפול. ראיתי שיפור גדול. הרגשתי שלאט לאט אני חוזרת לחיים״, היא מספרת, ומסבירה שזה הרגע שבו הבינה שהיא יכולה גם לחזור למקום שנאלצה לעזוב. ״הרגשתי שאני ממש מתגעגעת לילדים ולחיבוק שלהם ולאהבה שלהם, אז החלטתי להתנדב בגן. היום אני ׳סבתא-גן׳. אני מגיעה לגן, משחקת עם הילדים, אופה איתם, מכינים כל מני דברים. בעזרת הטיפול שאני מקבלת אני מתפקדת כמעט במאה אחוז: עושה ספורט, משחקת עם הנכדים שלי, עובדת בגינה. אני יכולה לבעוט בכדור, אני יכולה לקפוץ, אני יכולה להשתולל ואני מרגישה ממש נפלא״.

DAGenMed/2020/016

לכתבות נוספות